ההיסטוריה של המנורות הטורקיות מתחילה במאה ה-13, כאשר הטורקים היגרו ממרכז אסיה לאזור אנטוליה והחלו להקים ציוויליזציה משלהם. תוך כדי כך הם הושפעו מתרבויות הסביבה כמו ביזנטיון, פרס וערב, ויצרו סגנון אמנותי המשלב בין איסלאם ומאפיינים לאומיים תורכיים. תאורה טורקית היא אחד הנציגים של סגנון זה, המשקף את אהבת העם הטורקי לאור וצבע, כמו גם את היראה והערכתם לחיים ולטבע.
בתחילה, מנורות טורקיות שימשו בעיקר ככלי תאורה במקומות דתיים ופוליטיים כמו מסגדים וארמונות מלכותיים. מאוחר יותר, הם התפשטו בהדרגה אל האנשים והפכו למוצר חובה לקישוט הבית. בטורקיה, בכל בית יש לפחות מנורה טורקית אחת, שהיא לא רק פריט פרקטי, אלא גם סמל לאושר ומזל טוב. במהלך פסטיבלים או אירועים מיוחדים, אנשים מדליקים פנסים טורקיים כדי להתפלל להגנתו של אלוהים ולברכותיו.
בנוסף, מקורן של מנורות טורקיות קשור קשר הדוק להתפתחות תעשיית הזכוכית הטורקית. התעשייה החלה בתקופת האימפריה הסלג'וקית (המאה ה-12 לספירה) והגיעה לשיאה בתקופת האימפריה העות'מאנית, כאשר איסטנבול הפכה למרכז ייצור הזכוכית. במהלך תהליך זה שילבו בעלי המלאכה המיומנים של טורקיה את אמנות הפסיפס האסלאמית הייחודית בייצור מנורות זכוכית, מה שהפך את המנורה הזו לא רק לפרקטית אלא גם בעלת ערך אמנותי גבוה יותר.
באופן כללי, ההיסטוריה של מנורות טורקיות קשורה קשר הדוק להתפתחות התרבות והאמנות שלה. זה לא רק חלק מחייו של העם הטורקי, אלא גם ביטוי חשוב של התרבות והמסורת שלו.
